Lowbattery

סיפורי פייסבוק הדיוניים של דוד חגולי ורן אפלברג: הם חייבים למישהו משהו? לא. משלוחים מאמזון לעומת משלוחים בדואר פה. וגניבת סרטונים בפייסבוק. והפעם הפודקאסט גם מצולם! בוידאו! בשתי מצלמות! בצבע!   00:38 אנחנו מצפים שדברים שאנחנו רואים בפייסבוק יהיו אמת. כי זה אנשים שמדברים. עם השם שלהם והתמונה שלהם ליד. הם כותבים סיפורים, ואנחנו מזדהים, אוהבים, מגיבים ומשתפים. הנה רן אפלברג כותב על הבת שלו שניסתה לפגוע בעצמה אחרי שהפיצו סרטונים שלה מקיימת יחסי מין. והנה דוד חגולי מספר על משמרות שלו כמוכר במכולת, ואיך הוא גילה שהתעללו במישהי (הסיפור קשה ואלים). אבל הסיפורים האלה הם בדיוניים. וזה מציק לנו, כי אנחנו רוצים שהחיים שלנו יהיו מחולקים לבדיון (סרטים וספרים) ולמציאות (אנשים שמספרים לנו מה קרה להם) ופתאום הפורמט המוקומנטרי הזה שמשלב בין המציאות (סטטוס בפייסבוק שהוא עדות מגוף ראשון, על משהו שיכול לקרות במציאות, או קרוב למציאות, או מבוסס על מקרים אמיתיים) לבין בדיה – אמנות הסיפור הקצר מבלבל אותנו. ולא רק שהוא מבלבל, הוא מכעיס. למה הסופרים האלה לא כותבים שהם עכשיו עברו לבדיה. למה אנחנו צריכים להבין לבד, והאם אי אפשר לסמו